אני מאוד אוהבת אמנות. אפשר לומר שזה המקום הבטוח שלי. השפה הראשונה שלמדתי בבית אפילו לפני עברית. האהבה הזו גדלה והתפתחה ועד היום לצייר ולפסל עם בני המשפחה זו הפעילות האהובה עלי.
אחד הדברים המעניינים בקשר לאהבה ארוכת טווח כזו הוא שינוי הפרספקטיבה שמגיע עם השנים. שמתי לב שציורים שפעם ממש לא אהבתי פתאום הופכים אהובים וגם להיפך, ציורים שהכי התחברתי אליהם כנערה נראים ממש מיושנים בעינים שלי היום. למשל, הרבה שנים לא אהבתי את ציוריו של רנה מגריט. הציורים נראו כמו חלומות של מישהו אחר, יקומים נפרדים שלא מנהלים שיחה עם החיים השוקקים בחוץ. אבל כל זה השתנה מאז שהתחלתי לעסוק באופן מקצועי בליווי תהליכי גמילה מעישון.
כמה שנים אחרי שהתחלתי להנחות קבוצות של גמילה מעישון נתקלתי שוב בציור המפורסם שנקרא "בגידת הדימויים". מדובר בציור הידוע של מקטרת שמתחתיה כתוב המשפט: "זו אינה מקטרת", או בצרפתית: “Ceci n'est pas une pipe”.
ההקשר של הציור הוא אמנם בדיון על עולם האמנות, אך בשנים האחרונות יצא לי לחשוב על פרשנות נוספת שקשורה לתהליכי הגמילה מעישון. ככל שחשבתי על כך, נדהמתי לגלות עד כמה הציור הזה מהדהד בצורה מדויקת את העולם הפנימי של מעשנים. עבור מי שמעשן, סיגריה אינה סיגריה.
כמו בציור של מגריט, הסיגריה אינה סיגריה, אלא היא אוסף של דימויים רגשיים עליהם היא נותנת מענה. הסיגריה היא מקור לעונג, לריכוז, לקשר אנושי או לנחמה. הרי אין חומר בעולם שיכול להיות כל אלה. וזה החלק המרתק והיצירתי של העבודה: צוללים פנימה ומחפשים על איזה משמעות "יושבת" הסיגריה. לאחר שממפים את המשמעויות השונות, אפשר לייצר הקשרים חדשים ולהיפרד מהסיגריה.
