בשלות - על שום מה?

גינת משחקים מול הגן, אחר הצהריים של יום רגיל. הילדים רצים, אוכלים, מלונים, אבטיחים. עסוקים בלהיות ילדים...

אמא אחת שואלת את אחד הילדים שמשחקים: נו מה אתה אומר, מוכן לכיתה א'?

הילד: אני בשל, אני בשל, בטח אני בדבר הזה של כיתה א... אני מוכן!

כשאנחנו כמבוגרים מדברים על ילדים, קל לנו מאוד לשאול האם הם בשלים לשינוי כזה או אחר. כמבוגרים אנחנו חושבים 'אנליטית' על כל מיני פרמטרים, להבין האם הילדים שלנו בשלים להפרד מהמוצץ, להוריד חיתול, או לעלות לכיתה א' (כמו הבת שלי עכשיו).

אבל מה איתנו? איך נדע אם אני בשלה לשינוי מקצועי בחיי? איך אדע אם זה הרגע נכון להתחתן? מתי נכון לקנות דירה? מתי נכון לעשות ילדים? הרבה החלטות שמהוות את היומיום ואנחנו נדרשים להן כל הזמן. הרבה פעמים בלי להתבונן רגע פנימה ולבדוק איפה אנחנו נמצאים כעת.

כשאני מדברת עם אנשים שרוצים להפסיק לעשן או לעשות שינוי משפחתי אחר, אני שומעת לא פעם הרבה מאוד ביקורת עצמית, ביטול ואפילו הלקאה עצמית.

יצא לי השבוע בכמה הזדמנויות שונות לחשוב על הקשר בין האופן שבו אנו מתייחסים לילדים והאופן שבו אני מתייחסים לעצמנו. על הצורך להציע קצת מהחמלה שאנחנו מגלים לילדים, לזכור ולהכיר שהרבה פעמים שינוי קורה בפנים, באופן שקט ומתמשך, ולא רואים שום הבדל חיצוני. לפעמים זה מלווה בהרבה מאוד חוויות מתסכלות, רגעים של כישלונות ותחושות של תקיעות שמזינות ביקורת או שנאה עצמית.

אז אני רוצה לכתוב לכל אלה שמתלבטים אם עכשיו זה הזמן - קחו לכם זמן ומרחב. כן, משהו קורה עכשיו, אפילו שלא רואים ולא שומעים אותו. אבל הוא מתהווה. סגלו לעצמכם 50% מהסבלנות שיש לכם לזולת ונשמו אותה פנימה. לפעמים אנחנו צריכים את המבט החיצוני הזה בכדי להבחין בניצני השינוי.

בתמונה דובדבנים בשלים שמתחילים להרגיש את סוף העונה.